This page is also available in: עברית (Hebrew)

רינה אריאל מגלגלת במוחה שוב ושוב את השיחה האחרונה שניהלה עם בתה הָלל, שעות ספורות לפני שנרצחה במיטתה על ידי מחבל בן 17. עלטה כבדה כיסתה את הבית המבודד, הצמוד לגבעת החרסינה בקריית ארבע, כשהנערה בת ה־13 וחצי נכנסה הביתה, פניה סמוקות מהתרגשות ונשימתה מהירה. היא חזרה ממופע ריקוד בירושלים, וכשהבחינה בשני הוריה שממתינים לה בסלון למרות השעה המאוחרת, חייכה באושר. היא התיישבה על ספת הבד החומה והחלה לספר בהתלהבות על ההופעה, ועד כמה היא מצפה להופעה הבאה.
בחצות פרשו רינה ובעלה עמיחי לחדרם. הלל נותרה לבדה בסלון, עיניה שקועות בספר החדש ששאלה יומיים לפני כן מהספרייה. לפנות בוקר פסעה בשקט לחדר שחלקה עם שתי אחיותיה, שירה וכנה, לבשה את חולצת הפיג’מה הלבנה והמכנסיים הכחולים, והתכרבלה בשמיכה.
עם שחר 30 ביוני 2016 העירה רינה את שתי בנותיה הקטנות והלבישה אותן, לקראת היום האחרון ללימודים בבית הספר ובגן. הלל המשיכה לישון. היא לא התעוררה גם כשהוריה הסיטו את תריס המתכת הירוק והזיזו מעט את חלון הזכוכית, כדי לאפשר לאוויר הבוקר הצלול לחדור פנימה.
“הסתכלתי עליה מתחת לשמיכה, וראיתי שהיא חיבקה את הדובי הלבן שקיבלה במתנה מחברה ליום ההולדת ה־12”, נשבר קולה של רינה. “מאחר שזה היה החופש הגדול וידעתי שהיא עייפה מהמופע, אז לא נשקתי לה כדי שלא תתעורר. עמיחי היה אמור להעיר אותה בסביבות 9, כדי שתסייע לו ביקב המשפחתי ותדביק את התוויות על בקבוקי היין החדשים”.
כחצי שעה לאחר שהבית התרוקן התקבלה התרעה על חדירה דרך הגדר האלקטרונית המקיפה את היישוב. מוחמד טראיירה מהכפר בני נעים שליד חברון שעט לעבר בית משפחת אריאל, כשסכין גדולה בידו. הוא פתח את החלון בחדרה של הלל, התנפל על הנערה ודקר אותה בליבה. לאחר מכן נעץ את הלהב שבע פעמים נוספות, עד ששמע מבחוץ את קולותיהם של חברי כיתת הכוננות, ובהם האב עמיחי.
מאז היום ההוא מנסה רינה למצוא נחמה ולמלא את הבור שנפער בליבה. השבוע היא יצאה בקריאה נרגשת לקראת תאריך יום הולדתה העברי של הלל, שחל אתמול. “אני לא אזכה להכין לבתי עוגה ביום שבו תציין 14 שנים, ולא אוכל לקנות לה מתנה. כל מה שרציתי הוא שהציבור יעשה מעשה אחד טוב לעילוי נשמתה, משום שהלל פיזרה אור על סביבתה ושפעה טוב לב. אני מקווה שבכך אנו פותחים במסורת חדשה, שתצוין בכל שנה”.

•   •

רינה נולדה בארה”ב לפני 49 שנים למשפחה ציונית דתית, שבחרה לעזוב את חייה הנוחים בניו יורק ולעלות לישראל. בשנת 1970 התיישבו הוריה, פנינה ושניאור ז”ל, באזור הקריות ליד חיפה. היא היתה מורה, והוא דוקטור לפיזיקה.
בשנה האחרונה ללימודיה באולפנה הצטרפה רינה לפרויקט האינטגרטיבי של”פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח), שפותח על ידי משרד החינוך ותנועות הנוער, וסיימה את לימודיה בתיכון בבית שאן. היא יצאה לשנת שירות לאומי ועבדה עם בני נוער, ואחריה התגייסה לצה”ל. תחילה שימשה מורה חיילת, ובהמשך מ”כית בבה”ד 12.
לאחר שחרורה נרשמה ללימודי היסטוריה ועבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן. במקביל התפרנסה מעבודות מזדמנות כמו ניקיון בתים, הענקת שיעורי עזר לילדים, אפיית סופגניות ואריזת פירות יבשים. עם סיום התואר השני מצאה עבודה כעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בעיריית ירושלים, תפקיד שמילאה עד יום מותה של בתה.
הלל נולדה ב־11 בדצמבר 2002, ז’ בטבת תשס”ג. תינוקת יפהפייה וחייכנית, בעלת עיני שקד ירוקות.
“היא היתה ילדה לפי הספר”, מחייכת רינה. “השתדלתי בעיקר לא לקלקל אותה. היתה לה אישיות מעוצבת, המון אינטליגנציה רגשית, ואפשר היה לדבר איתה כמו אדם מבוגר כבר כשמלאו לה 3”.
שירה נולדה כשהלל היתה בת 6, והכניסה אור לבית. שנה אחר כך השתנו חייהן, כשרינה הכירה את עמיחי, אלמן ואב לשני ילדים גדולים. האהבה פרחה, ובנובמבר 2009 הם נישאו. מייד לאחר הנישואים עברו רינה והבנות להתגורר עם עמיחי בקריית ארבע, בבית בעל קורות עץ חומות שתחתיו בנה עמיחי יקב. לפני ארבע שנים וחצי נולדה בתם המשותפת, כנה.
שלוש הבנות גדלו על ברכי החזון של הוריהן. הן שמעו מעמיחי על אביו, יהודה אריאל, לימים כתב “הארץ”, שעלה מגרמניה במסגרת חומה ומגדל והיה ממקימי מושב שבי ציון בגליל המערבי. סיפורה של אמו, בת שבע, דרמטי לא פחות: כנערה היא קפצה מהרכבת שהובילה יהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה, התחזתה לנוצרייה והועסקה על ידי הנאצים כמנקה בתחנת משטרה. בסוף 1945 עלתה לארץ בספינת המעפילים “חנה סנש” והתיישבה בנהריה.
עמיחי, בן דודו של שר החקלאות אורי אריאל, הגיע לקריית ארבע כעשר שנים לפני שהכיר את רינה. הוא עבד כמורה לתנ”ך, להיסטוריה ולחקלאות, אבל חלם על כרמים ועל יין. בשנת 2000 הקים את היקב וקרא לו “אריאל ביהודה”. הוא הוכרז כיקב הבוטיק הטוב בישראל.
“הלל אהבה את השקט, האינטימיות והפשטות”, אומרת רינה. “היו לה חברות, אבל היא היתה בעיקר ילדה של בית ומשפחה. כשלא קראה ספרים, היא ציירה או רקדה, וגידלה בעלי חיים. תמיד היו לנו בבית ארנבים, שרקנים ואוגרים. היתה בה אהבה גדולה לטבע, היא חלמה להיות זואולוגית”.
זמן קצר לפני שנרצחה נשלחה הלל למבדקים לתוכנית “מדעני וממציאי העתיד”, שהגה הנשיא שמעון פרס. “היא עברה את השלב הראשון, אבל נכשלה בשני. למרות זאת לא התאכזבה, כי התוכנית מתמקדת בפיזיקה ובכימיה, והיא אהבה ביולוגיה.
“מצאנו לה תוכנית אחרת, במסגרת נוער שוחר מדע, שהתעמקה במדעי החיים. לצערי היא לא הספיקה להיבחן אליה, ולא להתחיל את הלימודים באולפנה במגמות ביולוגיה ואמנות”.
על דלת העץ המובילה לחדר השינה של הבנות תלוי עדיין השלט שהכינה הלל לפני שלוש שנים. בצבע זרחני כתבה את שמה בוורוד, שירה בצהוב וכנה בכתום, ומתחת איירה עץ תפוזים, דשא ובית עם גג אדום.
“היא לא ביקשה חדר משלה, כמו רוב הילדות המתבגרות”, אומרת רינה. “כשרצתה להכין שיעורים, היתה פורשת לחדר העבודה הסמוך ועובדת שם. לא היתה בין האחיות קנאה”.

•   •

לפני חמש שנים רשמה אותה אמה לבית הספר למחול של קריית ארבע, והלל התאהבה בריקוד המודרני. “שלחתי אותה לשם משתי סיבות. ראשית, רציתי שהיא תעשה משהו שאני חלמתי עליו, כי בנות גילי יכלו לפזז רק בריקודי עם או בחתונות. ושנית, בית הספר של אסתר מרום נתן מגוון של מסלולים, כמו בלט והיפ הופ, וידעתי שדרך הריקוד ובתוך המסגרת ההלכתית, הלל תוכל להתחבר לנשיות ולגוף שלה.
“היא התאהבה בחוג ששילב בין תנועה להתעמלות קרקע, ובכל שנה הוסיפה שעות שבועיות. בחדר שלה היתה עושה כל הזמן עמידות ידיים, שפגט וגלגלונים, לעיני אחיותיה. ביום ההולדת האחרון שלה היא ביקשה מזרן להתעמלות, כדי שתוכל להתאמן בסלון ולא בחדר השינה”.
עשרה ימים לפני הרצח סיימה הלל את כיתה ח’ והחלה את חופשת הקיץ. כבר ביום הראשון של החופשה ביקשה מהוריה טלפון סלולרי מתקדם יותר, כדי שתוכל לקבל הודעות ווטסאפ כמו חברותיה. מאחר שהיתה מבוגרת מדי לקייטנה, תלתה ביישוב פתקים שבהם הציעה את עצמה כבייביסיטר.
בנוסף, החליטה עם בנות הדודות שלה שיארגנו לעצמן לוח זמנים מסודר, שלפיו כל יומיים ישהו בבית של אחת מהן ויעשו בכל פעם פעילות משותפת. אבל מרגע שהחל החופש היתה הלל עסוקה בחזרות ובהופעות הסיום של בית הספר למחול.
תחילה התקיים ערב מחולות בהיכל התרבות בקריית ארבע, ויום לפני שנרצחה היא הופיעה עם חברותיה ללהקה באודיטוריום של המרכז הישראלי למצוינות בחינוך, בגבעת משואה בירושלים. בצילומי הווידאו האחרונים של חייה, שצולמו על הבמה, ניבטים פניה השלווים והמרוכזים, תנועותיה אציליות ומדויקות. רגע אחד היא בלבוש שחור ובריקוד אישי, ואחר כך עוטה לבן לצלילי השיר “בראשית עולם” של שלומי שבת, שעד היום מעלה דמעות בעיניהם של הוריה.

•   •

כעשר שעות לאחר סיום המופע, בעוד בתה מתבוססת בדמה, היתה רינה בגבעה הצרפתית בירושלים. בסביבות 08:50 בבוקר הבזיק בטלפון שלה סמס מחברתה, שהתעניינה אם הכל בסדר במשפחה. “התקשרתי אליה מייד, והיא סיפרה לי שראתה כוחות גדולים מגיעים לבית שלנו. הנשימה שלי נעתקה.
“ניתקתי את השיחה והתקשרתי לעמיחי. הוא צעק ‘הרגו את הלל, הרגו את הלל, הרגו את הלל’. הרגשתי שנחת לי פטיש על הראש.
הלל (משמאל), עם הוריה ואחיותיה, שירה וכנה, לפני האסון. “כאילו התרוקן לנו כל הגוף”
“שלחתי הודעת ווטסאפ בקבוצת ‘נשים למען המקדש’ בבקשה שיתפללו בשבילה, בתקווה שיש צ’אנס קטן שהיא תינצל, וטסתי לכיוון הבית. בדרך עמיחי הודיע שלקחו את הלל לבית החולים, ופניתי לעין כרם, אבל אז הודיעו שהיא בעצם הגיעה לשערי צדק.
“הלב שלי דפק במהירות. הראש היה מרוקן. חלק אחד תיפקד ואיפשר לי לנהוג, אבל החלק האחר מת. הייתי מרוסקת, לא היתה בי תקווה. דיברתי עם עמיחי מהדרך והוא נתן לי להבין שדקרו אותה ושהיא כבר מתה, למרות ניסיונות ההחייאה”.
הוא סיפר לך איך מצא אותה?
“עמיחי היה בדרך מהבריכה כשקיבל את ההודעה על החדירה, בשעה 08:38 בבוקר. הוא הגיע לבית שלוש דקות אחר כך, ביחד עם הרב חנוך כהנא ושוקי גלבוע מכיתת הכוננות, ושלושתם הסתובבו קודם כל סביב הבית. עמיחי פתח את הדלת ורץ פנימה לחדר של הלל, בלי לדעת שהמחבל עדיין בפנים. הוא הראשון שראה אותה שחוטה. המחבל דקר אותה שוב ושוב, בלב ובצוואר.
“עמיחי צעק, וחנוך רץ אליו לחדר. שוקי נתקל במחבל, שהתחבא בחדר הסמוך וקפץ מהמחבוא עם הסכין. הוא דקר את שוקי בשבריר שנייה, ואז חנוך שלף את הנשק והרג את המחבל בפתח החדר של הלל. כדור אחד פגע גם בשוקי. הוא איבד את העין, אבל למרבה המזל לא נותר עם נזק מוחי”.
הלל התעוררה כשהמחבל נכנס לחדר?
“להבנתי, היא ישנה. כשהתעוררה, זה כבר היה בגן עדן. עמיחי סיפר לי שהמחבל הזיז אותה לאחר מותה והניח אותה בפוזה בלתי אפשרית, כשהגוף שלה נשען מעט על הקיר. כולי תקווה שהיא לא הרגישה כלום ועלתה בסערה השמיימה, כמו אליהו הנביא. זו נחמה שהוא לא התעלל בה”.
רינה בטוחה שהבחירה בהלל לא היתה מקרית, ושלמחבל היה מודיעין מוקדם. “הוא חצה את הגדר בנקודה הקרובה ביותר לבית, ואין לי ספק שהוא ידע שרק הלל נמצאת שם. כנראה שהיו עלינו תצפיות, כי כולם באזור הכירו את עמיחי, ולהערכתי ראו אותנו יוצאים בבוקר רק עם שתי ילדות.
“זה רצח מזעזע, שנובע רק מתוך שנאה ליהודים. איך אפשר לשחוט ככה ילדה במיטתה, בלי שפגעה באף אחד? כל החדר היה מלא בדם. המיטה שלה, השטיח, המצעים, המזרן, הקיר.
“בתור אמא שמחפשת את הטוב גם בתוך הרוע והשנאה, אני מודה על כך שהמחבל נהרג. נחסך מאיתנו הסיוט מול מערכת המשפט”.
הצלחת להיפרד מהלל?
“ראיתי אותה בחדר הטראומה בבית החולים, והיא היתה שלווה, למרות שזו לא התמונה שאני רוצה שתיחרט אצלי. חיבקתי ונישקתי אותה, אמרתי לה שאני אוהבת אותה. למעשה זו לא היתה פרידה, כי אני עדיין לא מסוגלת לשחרר. באותו רגע רק הפנמתי שהיא אינה בידיי יותר, אלא בידיו של ריבונו של עולם.
“מאז אני נפרדת ממנה לאט לאט, וזה ייקח עוד הרבה זמן. כל יום מחלחלת ההכרה שזה סופי, וכל בוקר שאני קמה בלעדיה הוא גיהינום. עמיחי, שירה וכנה הם הסיבה שאני חיה. אני לא מצליחה להבין איך אנשים בלי אמונה מצליחים לשרוד אסון כזה”.
איך האמונה מסבירה את הרצח של הלל, ילדה שלא חטאה?
“אין לי הסבר למה ריבונו של עולם בחר בה, כמו שאין לי תשובות למה הוא לקח שישה מיליון יהודים בשואה. יום לפני שהיא נרצחה עלינו לקבר של אבי, ואחרי שעמיחי קרא קדיש, הוא אמר שסיימנו עד לשנה הבאה. מי האמין שלמחרת נעמוד שוב בבית הקברות?
“הטובים תמיד הולכים. קיבלתי פיקדון ל־13 שנים וחצי, והחזרתי אותו. הלל היא כמו עשרת הרוגי המלכות, שנבחרים מדי דור בפינצטה. היא הומתה באכזריות ומסרה את נפשה על קידוש השם”.
את לא כועסת לפעמים על הקב”ה?
“יש רגעים של כעס. אם זה לא היה כך, לא הייתי אנושית. אני שואלת מדי פעם את אלוקים למה לא השאיר כאן את הלל לעוד 70 שנה”.
חשבתם לעזוב את קריית ארבע אחרי הרצח?
“אם אלך מכאן, זה יהיה הניצחון של האיסלאם הרדיקלי”, אומרת רינה. “הרי הם רוצים שנלך, ואני לא אתן להם את הכוח לרצוח עוד 20 איש. אני יושבת כאן מכוח האמונה. אברהם אבינו חי כאן, הסתובב פה ונקבר באדמה הזו”.
הקורבן והכאב שווים את זה?
“זו שאלה ללא תוחלת. כל אמא תעדיף לגור בסוף העולם אם תדע שבכך היא מצילה את בתה. הבעיה היא רחבה יותר. החברה הישראלית טובה מאוד בתמיכה בשכול ובנפגעי פעולות איבה, אבל מה אנחנו עושים כדי למנוע את הכאב?
“את יכולה להתייחס אלי כאל קיצונית, פנאטית או הזויה, אבל המדינה שלנו חיה בפיצול. יש פה עידוד לטרור. אני מתגוררת מול שכונת מצפה אביחי, שלא נבנית שנים בגלל בעיות טכניות פתירות. אם היו שם בתים ואנשים, המחבל לא היה מעז לעבור דרך שם כדי לרצוח את הלל.
“גם ההחלטה של בג”ץ להרוס רק את הקומה השנייה של בית הוריו של המחבל היא דוגמה. החברה פה צריכה להחליט על הזכויות של מי אנחנו שומרים. של היהודים? של הערבים? אין כאן מקום לביניים. צריכים להיות מספיק אמיצים כדי לתת תשובה, כי זו שאלת יסוד”.

•   •

שמירת שמה של הלל בתודעה הציבורית מחזקת את רינה ועמיחי. הם משתדלים שלא לשקוע בתוך רגשות אשם וייסורים על תריס חדר השינה, שנותר פתוח. “אי אפשר לתמלל את החיסרון. זה חור שחור. החוסר קשה לתיאור, בלתי נתפס. כאילו רוקנו את כל תכולת הגוף.
“אנחנו ממלאים את הכאב במעשים טובים וברעיונות מקוריים, כמו ההחלטה להקים ליד היקב מרכז חינוכי על שמה של הלל, שבו יסופר עליה ועל קריית ארבע, ומשם ייצאו סיורים אל הכרמים. יצאנו להדסטארט, אבל אין לנו עדיין אישורים מהמינהל האזרחי.
רינה ועמיחי אריאל. “אני מודה על כך שהמחבל נהרג. נחסך מאיתנו הסיוט מול מערכת המשפט” // צילום: מירי צחי
“חשוב לנו להנציח אותה במקומות שמעניקים חיים, כמו פינת משחקים בבית הספר היסודי של היישוב, או תרומה להקמת סטודיו חדש לריקוד עם רצפה מיוחדת. לאחרונה תרם נדבן כסף למלגות בשמה עבור משפחות ברוכות ילדים, שאינן יכולות לממן שיעורי ריקוד לבנותיהן.
“יזמנו גם הוצאת ספר קומיקס לבנות 12, כשסיפורה של הלל ישולב בעלילה הגדולה יותר. עיצבנו תכשיטים לזכרה. שמענו לפחות על ארבע משפחות שקראו לבנות שלהן על שמה”.
אבל מבחינת רינה, ההנצחה המשמעותית ביותר היא הפעילות שלה במסגרת תנועת “נשים למען המקדש”, שאותה הקימה לפני 16 שנים עם שלוש אחיותיה – בתיה, יעל וציפורת. הנשים מאמינות כי בית המקדש ייבנה שוב ולוקחות חלק בתרגולים לקראת ימי בית שלישי. הן יוזמות סדנאות וחוגי בית, מדברות על מנחת הכוהנים וחיי טהרה, ויש אפילו מקום פעיל בשומרון העוסק בהכנת פרוכת. פעם בחודש הן עולות להר הבית.
בתנועה חברות כיום כ־100 נשים, והלל גדלה לתוך העשייה והפעילות, הכוללת גם תמיכה של חברי כנסת. מייד לאחר השבעה סחפו רינה ועמיחי עשרות תומכים, ויחד צעדו לכיוון הר הבית. שם, במקום, החליטו כי שער המוגרבים, היחיד שבו מורשים לעבור תיירים ויהודים, יכונה מעתה בפיהם “שער הלל”.
לאחרונה גם הצטרפו רינה ועמיחי לתביעה ייחודית נגד חברת פייסבוק, שהוגשה לפני שלושה חודשים בארה”ב על ידי ארגון שורת הדין, בראשות עו”ד ניצנה דרשן־לייטנר. בתביעה טוענות חמש משפחות של קורבנות טרור (לא כולל משפחת אריאל) כי על הרשת החברתית לקבל אחריות להסתה הפושטת בין דפיה. הן דורשות פיצוי על אובדנן בסך מיליארד דולר. הדיונים בתביעה יחלו בבית המשפט הפדרלי בניו יורק בסוף החודש הבא.
תביעה ייחודית נגד פייסבוק. עו”ד ניצה דרשן־לייטנר // צילום: עודד אנטמן
“גם הרוצח של הלל כתב פוסטים בפייסבוק, והוא לא היחיד”, אומרת רינה. “לא מדובר בסוגיה שלנו או של הלל, אלא בבעיה לאומית. מטרתנו היא מלחמה בטרור, ואם פייסבוק לא חוסמת העברת מסרי שנאה בין ארגונים, אז המאבק שלנו יתמקד גם שם”.
עו”ד דרשן־לייטנר מוסיפה כי הארגון כבר שוקד על תביעות נוספות נגד רשתות חברתיות נוספות, כמו טוויטר ויוטיוב. “הרשת מהווה מוקד להסתה לרצח יהודים, וראינו זאת ביתר שאת בגל טרור היחידים ששטף את המדינה. חוקי הטרור בארה”ב אוסרים לספק שירותים ותמיכה לארגוני טרור, ופייסבוק מאפשרת לחמאס להעביר את אידיאולוגיית השנאה בין דפיה. על פי הדין האמריקני, פייסבוק עשויה להימצא אחראית לנזקים שנגרמו למשפחות כתוצאה מאי סגירת העמודים.
“זאת תביעה ראשונה שמנהל ‘שורת הדין’ כנגד מדיה חברתית, בסיוע שישה עורכי דין ממשרד מוביל בניו יורק. למרות שפייסבוק טוענת שהחוק מעניק לה חסינות מתכנים שמועלים בידי משתמשים, אנחנו מתעקשים שראשיה לא יכולים לשבת במגדל השן שלהם בעוד דמם של אזרחי ישראל נשפך”.

•   •

“אני כל כך רוצה לחלום על הלל, אבל היא לא באה אלי בחלומות”, אומרת רינה והדמעות זולגות מעיניה. “היא איתי כל היום במחשבות ובעשייה, למעט ברגעים שבהם אני מתרכזת רק בשירה ובכנה”.
הבנות מתגוררות עדיין בחדר שבו נרצחה אחותן. מיטת הקומתיים הלבנה עומדת לצד החלון, אבל במקום שבו ניצבה מיטתה של הלל הניחו ספריית עץ ושולחן כתיבה. השטיח הצבעוני איננו, וגם הפוף האדום שעליו אהבו האחיות להתרפק.
איך הן מגיבות לחוסר של הלל?
“היא נוכחת, מזכירים אותה כל הזמן, אבל חשוב לנו להעניק להן חיים נורמליים. יצאנו איתן לאחרונה לנופש, אנחנו מטיילים איתן והולכים לאירועים משפחתיים. זה לא קל, אבל צריך לתת להן איזון.
“כששכול נכנס לבית, הדילמה היא כמה מקום לתת לו. הבית לא יכול להפוך לבית קברות. אי אפשר לגדל את שירה ואת כנה באווירה של עצב ודיכאון. אמנם תלינו תמונות של הלל בכל הבית ורואים אותה מכל פינה, אבל אנחנו מדברים עליה לא מעט גם בהיבט של צחוק וחיוך”.