This page is also available in: עברית (Hebrew)

זה נראה תחילה כמו עוד ענן נוצה קליל ששט לו בשמי הארץ בראש השנה תשס”א לפני כ־13 שנה, שגרתי ובלתי מאיים בעליל; אך עד מהרה התעצם לכדי חשרת עננים קודרת. האינתיפאדה השנייה דמתה בראשיתה לקודמתה: “עממית”, “נסבלת”, כזו שאפשר “להכיל”, אך היא התפתחה לגל של פעולות טרור וגרילה, שהפכו כמעט כל ישראלי לברווז מטרה במטווח.
האינתיפאדה השנייה, או בלשון רשמית “אירועי גאות ושפל”, נגעה כמעט בכל ישראלי. לטרור לא היו כללים, חוקים או זמנים: לעיתים בלילה ולעיתים ביום, פעם בשבת ופעם במוצאי שבת, בפיצרייה או בתוך הבית, בבית הקפה, במסעדה, במרכול, במדרחוב, בתחנת הרכבת, באוטובוס או בשוק.
כמעט מדי שבוע הקישו קציני העיר על דלתות בערי ישראל. 1,178 ישראלים הרוגים (ועוד 50 זרים) נמנו בסופם של האירועים הללו. 8,022 נפצעו. הטרור לא הבדיל בין שני צידי הקו הירוק. 70 אחוזים מההרוגים היו אזרחים. העורף היה לחזית.
יותר מכל מדד אחר פגיעת הטרור הפלשתיני אופיינה באותן שנים בקטל של עשרות משפחות שלמות וחלקי משפחות: ארבעת בני משפחת גביש (בעל, אישה, בן וסב) מאלון מורה; רחל שבו ושלושת ילדיה מאיתמר; חמשת בני משפחת סחיווסחורדר, שנרצחו בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. כותבי טורים ריעננו מחדש את “הנה מוטלות גופותינו” של חיים גורי מימי תש”ח, והעניקו לו משמעות חדשה.
גאולה הרשקוביץ’, שאיבדה בעל ובן, כינתה ב”ימים הנוראים” ההם את כביש 60 המוביל לביתה בעפרה “‘באב אל־וואד’ שלנו”, אבל באינתיפאדה ההיא לכל אזור היה את ה”באב אל־וואד” שלו: כביש המנהרות בואכה גוש עציון, “המשולש” בירושלים, התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
*   *   *
עכשיו מסופר הסיפור על האינתיפאדה השנייה בבית המשפט המחוזי בירושלים כפי שלא סופר עד היום, בדגש על האחראים – הפלשתינים מחוללי הטרור – ובעיקר על מניעיהם. הסיפור הזה רלוונטי גם היום; עשרות משפחות שאיבדו את יקיריהן בפעולות טרור פלשתיני במהלך האינתיפאדה השנייה, הגישו באמצעות עו”ד ניצנה דרשן־לייטנר תביעת נזיקין נגד הרשות הפלשתינית. מומחים מטעמן מגישים חוות דעת ועולים על דוכן העדים בניסיון לקשור את הרשות – משפטית – לפיגועים.
פרופ’ אפרים קארש, למשל, היסטוריון ישראלי־בריטי שמשמש ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון בקינגס קולג’ שבלונדון, מספר כיצד כבר ב־13 בספטמבר 1993, בשעה שעל מדשאת הבית הלבן נחתמה “הצהרת העקרונות”, שודר בטלוויזיה הירדנית נאום מוקלט של ערפאת לפלשתינים. ערפאת הסביר שם כי “הצהרת העקרונות” אינה אלא חלק מיישום “אסטרטגיית השלבים” של אש”ף, אבל עיתוני יום המחרת בישראל התבשמו ממשק כנפי ההיסטוריה, והעניקו סבירות נמוכה בלבד לאפשרות שמדובר בהונאה.
סא”ל (מיל’) יהונתן דחוח הלוי, לשעבר ראש ענף מחקר טרור באמ”ן, הגיש חוות דעת מומחה משלו, וחשף לפני בית המשפט מאות מקורות המלמדים לכאורה על הקשר הישיר והעקיף בין הרשות הפלשתינית והטרור. איתמר מרכוס, שמנהל כבר 15 שנה את “מבט לתקשורת פלשתינית”, תרם לדיון, שחרג אל מעבר למחוזות המשפטיים המקובלים, ציטוטים של דברי שנאה, הסתה והאדרת הטרור, שלרובם נחשפנו בעבר, אבל השורות הבאות יתמקדו בתובנות של עד מרכזי אחד.
הכירו: תא”ל (מיל’) יוסי קופרווסר, שכיהן בשנים 2006-2001 כראש חטיבת המחקר באמ”ן, והיה למעשה האחראי לגיבוש הערכת המודיעין הלאומית והצגתה לפני הממשלה באותן שנים. לפני התפקיד הזה שימש קופרווסר קצין המודיעין של פיקוד מרכז. מדינת ישראל, למרבה המבוכה, ניסתה למנוע ממנו להעיד לטובת המשפחות בטענה שכעובד מדינה, המשמש כיום מנכ”ל המשרד לעניינים אסטרטגיים, הוא מנוע מלעשות זאת.
השופט המחוזי משה דרורי מצא שאין כל בסיס חוקי להתנגדות זו. הוא התעקש להאזין לקופרווסר, אחד מאנשי המקצוע הישראלים המוערכים ביותר בעולם בתחום המודיעין. התוצאה היא מסמך מאלף ופוקח עיניים, שרלוונטי לימינו אולי לא פחות משהוא רלוונטי לתקופה הנדונה: 71 עמודים המלאים בתובנות, בעובדות ובמסמכים, ומאות עמודי פרוטוקול המתעדים את היומיים שבהם נגבתה עדות ממי שהיה בשנים ההן “המעריך הלאומי”.

לא יהודית בהגדרה

קופרווסר לא עושה חשבון לאיש, בייחוד לא לרשות הפלשתינית. כבר שנים שאנשי שמאל וכלי תקשורת מנסים לצרוב בתודעה הקולקטיבית שהאינתיפאדה השנייה היתה מחאה עממית וספונטנית של עם הנאנק תחת כיבוש ודיכוי, מחאה שהתלקחה למדורה גדולה. קופרווסר שופך מים צוננים גם על המדורה וגם על התיאוריה: “המהלך של הרשות הפלשתינית ושל אש”ף”, הוא קובע, “הוכן על ידי מנהיגיהם ופעיליהם המרכזיים במשך שנים רבות, ובייחוד בחודשים שקדמו לו; מהלך מתוכנן. היכולות, התשתיות והאמצעים התודעתיים והפיזיים הוכנו בקפידה ובשיטתיות. כך גם בחירת העיתוי, והאמתלה ששימשה הסבר לתחילת האירועים – ביקור שרון בהר הבית”.
האינתיפאדה הונעה, לפי קופרווסר, על פי החלטת מנהיגי הרשות הפלשתינית. “הם ניהלו, הכווינו והפעילו אותה לצורכיהם ובשיטות האופייניות להם כדי לממש יעדים שקבעו מבעוד מועד. הירידה בהיקף הטרור ובדרגת חומרתם של פיגועי הטרור”, הוא מתקן עוד שגיאה נפוצה, “הושגה אך ורק בזכות פעילות כוחות הביטחון הישראליים”.
הרשות הפלשתינית מיוצגת בתיקים הללו על ידי עו”ד יוסף ארנון. בינואר האחרון שאל ארנון את קופרווסר באולם בית המשפט המחוזי בירושלים, אם לדעתו היה אפשר למנוע את מימוש האופציה המזוינת הפלשתינית, לו היו שוררים יחסי אמון אמיתיים בין הרשות לישראל. קופרווסר הבהיר שהרשות הפלשתינית לא בנתה את מערכת היחסים עם ישראל “על בסיס של כוונה אמיתית להגיע להסדר”, אלא “המשיכה”, לדבריו, “לדבוק ברעיון שהמטרה של השיחות ושל התהליך היא לקצור את פירות הטרור שניהלה קודם לכן”. לדבריו, “הרשות רצתה להגיע למציאות שבה היא תקבל מדינה בכל שטחי 1967, בלי לוותר על הרעיון שבסופו של דבר תוכל להפוך את ישראל למדינה לא יהודית”.
השופט משה דרורי התקשה להבין: “למה קפצה לנו המילה ‘לא יהודית’?”, וקופרווסר הסביר: “נשאלתי לגבי ‘אמון’… רבין סירב לחתום על ההסכם, מכיוון שהיתה לו מידה של אי אמון כלפי ערפאת”.
ערפאת, הזכיר קופרווסר, שלח לרבין מכתב, שבו הכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, ועל בסיס המכתב הזה, שרבין ראה בו מכתב בונה אמון, הוא, רבין, חתם על ההסכם, כמבוא לשיחות שיובילו לשלום. “רק לאחר מכן, לאורך זמן, התברר שהרשות הפלשתינית לא התכוונה… ערפאת ראה בכל ההסכם כולו ‘הסכם חודיבייה’, כלומר הסכם שאין כוונה לממשו… במכתב לרבין ערפאת נקט טריק… ורבין בהתחלה פשוט לא הבין את זה… ערפאת אמר: אני מכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, כאשר הכוונה שלו היתה – כל עוד היא אינה מדינה יהודית. המשחק הזה בין ישראל לבין המדינה היהודית הוא משחק שהפלשתינים משחקים עד היום”.
עו”ד ארנון: “מהיכן המקורות המודיעיניים שלך?”
קופרווסר: “מאינסוף פרסומים של הפלשתינים עצמם, בריש גלי”.
עו”ד ארנון: “זו פרשנות אישית שלך?”
קופרווסר: “לא. זו פרשנות של כל מנהיגי הפלשתינים”.
ארנון שואל ושואל, אך קופרווסר מתעקש: “בעוד שהצד הישראלי בא לשיחות האלה עם עניין אמיתי לקדם שלום, הפלשתינים לא ויתרו על הטרור… לא ויתרו על השאיפה להגיע בסופו של דבר ליעד האסטרטגי, שהוא ביטולה של הציונות. היעד האסטרטגי הזה לא בוטל בשום נקודת זמן…”
השופט דרורי מזכיר לקופרווסר שלמרות דבריו, מעת לעת הפלשתינים עושים שימוש בביטוי “שתי מדינות לשני עמים”, אף שאינם מוותרים על “זכות השיבה”. הוא תוהה כיצד העובדה הזאת מסתדרת עם התזה שלו, וקופרווסר מבאר:
“…ערפאת וגם ההנהגה הפלשתינית היו מוכנים להסדר שהוא בראייתם הסדר ביניים. זו תורת השלבים, שבראייתה הסדר ביניים, שבמסגרתו מקימים מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, כשלב ביניים, בגבולות 67′, ובלבד שיועמד גם פתרון שיספק את הפלשתינים מבחינת זכות השיבה… זו התפיסה הפלשתינית, שאגב – קיימת גם היום. הם לא נגד הסדר. הם בעד הסדר שעומד בתנאים הללו… הם בעד הסדר שמבוסס על פתרון של שתי מדינות, ובלבד שזה לא שתי מדינות לשני עמים, כי הם לא מכירים בכלל בקיומו של העם היהודי”.
השופט: “אז כשאומרים פתרון של שתי מדינות לשני עמים, זה לא נכון? הם לא אומרים את זה?”
קופרווסר: “לא, הם מתנגדים לזה התנגדות עזה”.
השופט: “הם לא משתמשים בביטוי?”
קופרווסר: “לא. הערבים מדברים על שתי מדינות… כאשר לעיתים נדירות הם מוסיפים: ‘לשני עמים’, זה כאשר הם נלחצים לפינה ומבהירים: העם הפלשתיני והעם הישראלי. יש להם עם חדש, שנקרא העם הישראלי, כי הם לא מכירים בעם היהודי. ישראל, מבחינתם, יכולה להיות מדינת כל אזרחיה. כל אזרחיה הם הישראלים, ולכן כמדינת כל אזרחיה, אבל לא כמדינת העם היהודי”.
פרקליט הרש”פ, עו”ד ארנון (ברוגז): “…עושים שלום על בסיס תוכנית אוסלו. לא על בסיס תוכנית השלבים”.
קופרווסר: “תוכנית אוסלו אינה עומדת בסתירה לתוכנית השלבים. היא פשוט השלב הראשון שלה”.
השופט: “כיצד אתה כמי שאחראי להערכות המודיעין תופס את תורת השלבים?”
קופרווסר: “הפלשתינים מחויבים לתורה הזאת”.
השופט: “ומה היא אומרת?”
קופרווסר: “שניתן להקים מדינה פלשתינית על כל נתח של שטחי פלשתין ההיסטוריים שישוחרר… בלי לוותר על התקווה והחתירה המתמשכת להקמת מדינה פלשתינית על כל שטחה של פלשתין”.
השופט: “על כל שטחה? במקום מדינת ישראל?”
קופרסוור: “במקום מדינת ישראל… ומכאן החתירה של הפלשתינים לחזור גם לחיפה, ליפו, ללוד, לרמלה ולאשקלון ולכל מקום שהוא היום ישראל”.
עו”ד ארנון ( הרש”פ): “הסכם אוסלו שמכיר בזכות מדינת ישראל לא משנה לך שום דבר בדעה הזאת?”
קופרווסר: “גם לפלשתינים הוא לא משנה שום דבר בדעה. זה לא רק לי”.
יוסי קופרווסר: “מה שקרה לאנשי שב”כ רבים הוא שהם התאהבו בפלשתינים שאיתם הם היו במגע. זו פשוט טעות. אני אישית הייתי במגע עם אותם אנשים, ולא התבלבלתי. ידעתי בדיוק מה הם נותנים ומה הם לא נותנים?”. “יאסר ערפאת וגם ההנהגה הפלשתינית היו מוכנים להסדר שהוא בראייתם הסדר ביניים. הם בעד הסדר שמבוסס על פתרון של שתי מדינות, אבל לא שתי מדינות לשני עמים, כי הם לא מכירים בקיומו של העם היהודי”. יוסי קופרווסר: “מה שקרה לאנשי שב”כ רבים הוא שהם התאהבו בפלשתינים שאיתם הם היו במגע. זו פשוט טעות. אני אישית הייתי במגע עם אותם אנשים, ולא התבלבלתי. ידעתי בדיוק מה הם נותנים ומה הם לא נותנים?”. “יאסר ערפאת וגם ההנהגה הפלשתינית היו מוכנים להסדר שהוא בראייתם הסדר ביניים. הם בעד הסדר שמבוסס על פתרון של שתי מדינות, אבל לא שתי מדינות לשני עמים, כי הם לא מכירים בקיומו של העם היהודי”

כרוניקה של טרור

הדיונים בבית המשפט המחוזי בירושלים נמשכים שנים רבות. חלק מהתיקים הם בני עשר שנים ויותר. מדובר בכ־80 תביעות שהגישו אזרחים ישראלים נגד הרשות הפלשתינית. את כולן מרכז השופט דרורי. 15 מהן קשורות לפיגועים קשים, ודרורי החליט לאחד אותן לתיק אחד. אחת התביעות הוותיקות היא של משפחות ושל אלמנות נרצחי הלינץ’ ברמאללה.
תזכורת: ב־1 באוקטובר 2000, יומה הרביעי של האינתיפאדה השנייה, תעו בדרכם שני חיילים, רס”ל יוסי אברהמי מפתח תקווה ורב”ט ואדים נורז’יץ מאור עקיבא, ובמקום להמשיך למחסום חיזמה ולעקוף את רמאללה, נכנסו למרכז העיר. הם זוהו כיהודים. הפלשתינים יידו על רכבם אבנים. שוטרים פלשתינים ניגשו אליהם. נורז’יץ ואברהמי הסבירו להם שתעו בדרכם. הם ביקשו להשתמש בטלפון הנייד, אך השוטרים הפלשתינים מנעו זאת מהם, הצמידו רובים לראשיהם והובילו אותם לתחנת המשטרה, תוך כדי שהם גוררים ומכים אותם ונותנים גם להמון המשולהב לכלות את זעמו בהם.
שני החיילים הובאו ללשכתו של מפקד התחנה, ואז פתח אחד השוטרים את דלתות המשרד שעליו צר ההמון. החיילים בכו והתחננו על חייהם, אבל ההמון, שכלל גם שוטרים פלשתינים, ביצע בהם לינץ’ באלות, במוטות ברזל ובחפצים קהים. השניים גם נדקרו כמה פעמים. ההמון המותסס מחוץ לבניין דרש לקבל את החיילים לידיו. מכוניתם הוצתה. נורז’יץ הושלך דרך החלון מהקומה השנייה. אברהמי דרך הדלת. אם יש אירוע שנטע את היסוד לאי האמון העמוק שחשים היום רבים מאזרחי ישראל כלפי הרשות הפלשתינית ונציגיה, הרי זהו הלינץ’ ברמאללה.

“תחזית של רואה שחורות”

אחר הלינץ’ ברמאללה באו עוד אלפי פיגועים “גדולים” ו”קטנים”, עם או בלי נפגעים בנפש.
אחד הקטלניים שבהם היה הפיגוע שהתרחש ב־5 ביוני 2002, שבו נרצחו בצומת מגידו 17 בני אדם, רבים מהם חיילים. מחבל מתאבד הצמיד מכונית תופת לקו 839 של אגד, שעשה את דרכו מתל אביב לעפולה. מכונית התופת נשאה בתוכה עשרות קילוגרמים של חומר נפץ, והאוטובוס עלה באש. מעוצמת הפיצוץ עף האוטובוס לעבר מעקה הבטיחות, קרע אותו, נזרק לתעלה בצד הכביש ועלה באש. חלקי גופות של חיילים וחיילות התפזרו על הכביש, ומהאוטובוס נותר שלד מפויח ובו גוויותיהם של אזרחים וחיילים שנשרפו למוות.
בתיקים שדרורי איחד נמצאים גם תיקיהן של משפחות רבות שיקיריהן נהרגו בפיגוע הזה, וכן תיקיהן של משפחות שאיבדו את יקיריהן בפיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים: גל אייזנמן, מיכל פרנקלין, גילה שרה קסלר, הדסה ינגרייס ושמואל אפרים ירושלמי המנוחים.
האינתיפאדה השנייה פרצה חודשים ספורים אחרי כישלון ועידת קמפ דיוויד, שבה הציע ראש הממשלה דאז אהוד ברק לערפאת כמעט 100 אחוזים משטחי יו”ש ומזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה והר הבית.
במהלך הדיון בתביעת הנזיקין של נפגעי הטרור נגד הרשות, ניסה פרקליטה של הרשות לבדוק מה הציעה ישראל לפלשתינים בקמפ דיוויד, אך נקטע בתקיפות על ידי השופט: “…האם עכשיו נעסוק בשאלה למה ברק לא הציע לו את כל הר הבית, אלא רק חצי, ובגלל זה פרצה האינתיפאדה? …האם אני צריך לכתוב בפסק הדין שלי שבגלל שלפי שיטתך… אילו באמת ברק היה מציע את כל הר הבית, לא היתה פורצת אינתיפאדה, ולכן אדוני פטור מאחריות נזיקית?”
פרקליטה של הרשות, עו”ד ארנון, ניסה להביך את קופרווסר ולעמת אותו עם חוות דעת סותרות של ראשי השב”כ לשעבר, אבי דיכטר ועמי אילון, המלמדות לכאורה שהרשות הפלשתינית פעלה נגד הטרור, ושאחדים מראשי הרשות היו מופתעים מפרוץ האינתיפאדה, ואפילו שערפאת לא עמד מאחורי האירועים.
קופרווסר הפריך לשיטתו אחת לאחת את הדברים, ואז זרק פצצה.
עו”ד ארנון: “גם עמי אילון כתב במספר מקומות שהוא היה נפגש עם ג’יבריל רג’וב, עם דחלאן ועם אמין אל־האני ואל־הינדי, ושהם היו משתפים אותו במידע לטובת המאבק בטרור. זה נכון שהיו פגישות כאלה? אתה יודע עליהן?”
קופרווסר: “נכון שהיו פגישות. אני חושב שהמידע שבו הפלשתינים שיתפו את השב”כ בפגישות הללו ובאחרות היה חלקי, מגמתי, לא מלא, ואחת הסיבות שאנשי השב”כ מציגים את הדברים כפי שהם מציגים, היא הצורך שלהם לכסות על חוסר ההצלחה שלהם להשתמש בכלי הזה של מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, כדי לספק את המטרה שלשמה הם קיימים, כלומר למנוע טרור. ומה שקרה לאנשי שב”כ רבים הוא שהם התאהבו בפלשתינים שאיתם הם היו במגע. זו פשוט טעות. אני אישית הייתי במגע עם אותם אנשים, ולא התבלבלתי. ידעתי בדיוק מה הם נותנים ומה הם לא נותנים?”
השופט: “דבר חמור מאוד מה שאדוני אומר…”
קופרווסר: “אני אומר שראש שב”כ שאומר דבר כזה, פשוט טועה…”
אפילו הסרט “שומרי הסף” שורבב לדיון הזה. פרקליט הרשות הפלשתינית רצה לדעת אם קופרווסר צפה בו, ונענה בשלילה. או אז השתמש פרקליט הרשות במובאה מהסרט, דברים שהשמיע פרופ’ ליבוביץ בשנת 1968: “מדינה השולטת על אוכלוסייה עוינת של מיליון זרים, תהיה בהכרח מדינת ש”ב, עם כל מה שמתחייב מזה…” זה נכון? שאל עו”ד ארנון. קופרווסר איכזב אותו גם כאן: “מובן שלא. זה קובץ שטויות שפשוט האוזן מתקשה לקלוט. אנחנו מדינת ש”ב? מה זה השטויות האלה, באמת. זו תחזית של עוד רואה שחורות”.
ארנון: “אנחנו לא מדינת ש”ב בגדה?”
קופרווסר: “אנחנו לא מדינת ש”ב, לא בגדה ולא לא בגדה…”
רבים מפרטי עדותו וחוות דעתו של ראש חטיבת המחקר לשעבר באמ”ן התבססו על מסמכי השלל של הרשות הפלשתינית ואש”ף, ובהם הארכיונים האישיים של בכירי הרשות שנתפסו במבצע חומת מגן. אבל דווקא הראיות הגלויות ששילב בעדותו ובחוות דעתו על אודות תפיסת העולם שהניעה את האינתיפאדה, מספרות יותר מכל את סיפור המניע.
הנה למשל התבטאות פומבית של האני אל־חסן ברשת הטלוויזיה אל־ערבייה בנובמבר 2004. אל־חסן מסביר שם: “לנו בפת”ח יש כלל: המאבק המזוין זורע, והמאבק המדיני קוצר, ומי שאינו זורע, אינו קוצר, ומי שזורע ומסרב לקצור – הוא פושע…”.

“אוסלו כהליך זמני”

ביטוי מובהק לתפיסת “המטרה האמיתית” נתן פייסל חוסייני, אחד המנהיגים הבולטים ביותר של ערביי מזרח ירושלים, בראיון שהעניק לפני מותו לכתב העיתון המצרי “אל־ערבי”, וגם הדברים הללו שימשו את המשפחות השכולות. “…הצבא היווני”, אמר אז חוסייני, “כאשר פשו בו חילוקי דעות ומחלוקות, לא הצליח לפרוץ לטרויה. הגייסות הללו החלו לסגת בזה אחר זה, עד שמול חומות טרויה נותר צבא המלך היווני לבדו, וגם הוא סבל ממחלות וממחלוקות וכשל בפריצה לטרויה… אלא שאז טיפסו אנשי טרויה על חומות עירם, ולא מצאו מולם כל זכר לצבא היוונים, פרט לסוס עץ ענק. הם שמחו בחושבם שהגייסות היווניים הובסו ונסוגו והותירו מאחוריהם שלל תמים עשוי עץ. הם פתחו את החומות והכניסו את סוס העץ לעירם. אחר כך קרה מה שקרה… (מבטן הסוס יצאו לוחמים יוונים, פתחו את שערי העיר והביאו לתבוסת טרויה; נ”ש)”.
“אמרתי לכולם…”, אמר חוסייני, “‘היכנסו אל בטן הסוס’, וכולנו נכנסנו לבטן הסוס, והסוס עצמו נכנס אל פנים החומות. כעת הגיעה השעה שנאמר ‘רדו מבטן הסוס, והתחילו לעבוד… למען המטרה שלשמה נכנסו לבטן הסוס…’ עבודה זו היתה יכולה להיות טובה יותר, רחבה יותר ומשפיעה יותר, לו היינו מכניסים לראשינו מלכתחילה שהסכם אוסלו, או כל הסכם אחר, הוא בסך הכל הליך זמני, או צעד לקראת משהו רחב יותר”.
אפילו שמעון פרס, הכהן הגדול של הסכמי אוסלו, ומי שמלמד עליהם סנגוריה עד היום, נתפס בשנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה באמירות שמטילות צל כבד על תובנותיו כיום. “הייתי אומר שאצל הפלשתינים המילה הכתובה והמוסכמת היא ב־40 אחוזים התחייבות של ממש וב־60 אחוזים מליצה, קישוט…”, ענה אז פרס ישירות כשנשאל: “מדוע ערפאת משקר?” עוד השיב כי “תפקיד המילה בעולם הערבי שונה מבעולם שלנו. אצלנו – מילה היא התחייבות. אצלם – קישוט”.
*   *   *
במשך שנים ארוכות התעלמו ממשלות ישראל לדורותיהן מדברי ערפאת לעמו, מנאומי הג’יהאד, מההשוואות להסכם קורייש, מההבנות הגלויות והחשאיות עם חמאס. הן רקדו טנגו עם הטרור והתנהגו עימו בדרך הפוכה מזו שלה הטיפו כל השנים לעמי העולם. יוסי ביילין דיבר באותן שנים על ניסוי מבוקר, אבל הניסוי היה נורא וקשה, ובוודאי לא מבוקר. האינתיפאדה השנייה מוטטה את הסכם אוסלו מ־1993. במהלכה נמנו אלפי קורבנות בשני הצדדים, הן בקרב האזרחים והן בקרב הטרוריסטים.
בחודש מארס 2002 הגיע הטרור לשיאו ו־135 ישראלים נרצחו בפיגועי התאבדות שבוצעו כמעט מדי יום. הפיגוע בליל הסדר במלון פארק בנתניה, שבו נרצחו 30 ישראלים ונפצעו 160 איש, הביא למבצע חומת מגן, שבמהלכו נהרגו כ־500 פלשתינים, רבים מהם טרוריסטים. הוחרם גם נשק רב, ואף נתפסו מסמכים רבים שקשרו את ערפאת ואת הרשות לפעילות טרור. גם במהלך המבצע ולאחריו בוצעו פיגועי התאבדות קשים, אך הם פחתו בהדרגה, עד שבסוף העשור שככו כמעט לחלוטין.
בפרספקטיבה היסטורית, מאורעות תש”ס־תשס”א לא היו שונים מאוד ממאורעות תרפ”ט או תרצ”ו, אלא שהפעם אף שהיו לנו מדינה, צבא, משטרה ושב”כ, קצרה ידם מהושיע במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר, ורק לאחר כחצי עשור, הביאו השימוש בכוח צבאי והנוכחות המחודשת של צה”ל ושל השב”כ – בשטחים שאליהם שבו – לדיכוי הטרור ולהשבת הביטחון, גם אם ביטחון יחסי, לרחובות ישראל.