This page is also available in: עברית (Hebrew)

“באותו יום נסעתי עם חברה שלי מיטל לקנות תחפושת לפורים בדיזנגוף סנטר. כ-50 מטר מהצומת מצאנו חניה והחניתי את הרכב. כשיצאנו מהרכב שמענו פתאום פיצוץ עצום מהצומת. את המראות ההם אני לא אשכח: הפיצוץ נראה כמו של רימון זרחן, ענן אדום נראה באוויר. ואז שקט נוראי.

הרבה מאוד אנשים שכבו מעוותים על הרצפה, ראשים ללא גוף היו מסביב. יצאתי מהפיגוע הזה עם הלם קרב. תקופה ארוכה הייתי מתעורר מהשינה מקול של פיצוץ (בראש). הריח של בשר שרוף לא עזב אותי זמן רב”.

עדות קשה זו, שמחזירה אותנו כמעט 18 שנים לאחור, לעידן פיגועי התופת במרכזי הערים, היא רק אחת מן העדויות הרבות שהולכות ומצטברות באמתחתו של הצוות המשפטי של ארגון ‘שורת הדין’.

אנשי הארגון מכינים את הקרקע למהלומה משפטית-ישראלית חוזרת אם הפלשתינים ימשיכו בצעדים חד-צדדיים ויפנו לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. זאת, לנוכח הצעדים החד צדדיים האחרונים של הפלשתינים אשר חתמו לאחרונה על 15 אמנות בינלאומיות.

מכת נגד

כבר לפני כשנה פתח הארגון, שחתום על תביעות רבות בארצות הברית נגד גורמי טרור ונגד הרשות הפלשתינית – תביעות שחלקן הובילו לפסיקת פיצויים גבוהים מאוד – בקמפיין שקרא לנפגעי טרור לספר את סיפוריהם. הכוונה המוצהרת הייתה להכין חומרים משפטיים שיהוו מכת נגד משפטית בזירה הבינלאומית.

עו”ד ניצנה דרשן-לייטנר, המרכזת מטעם ‘שורת הדין’ את תיקי בית הדין הבינלאומי, מסבירה כי המטרה של הארגון בפעולה זו היא להרתיע את הרשות הפלשתינית מלפנות לבית הדין בהאג. בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הוקם בשנת 2002, ופועל מתוקף אמנת רומא.

בניגוד לטריבונלים משפטיים בינלאומיים קודמים כמו נירנברג, טוקיו, רואנדה ויוגוסלביה – כאן לא מדובר בבית דין שהוקם אד-הוק אלא בטריבונל משפטי קבוע ועצמאי. סמכותו נחשבת לסמכות משלימה לסמכויות ההעמדה לדין של כל מדינה בהבאת יחידים למשפט על עברות של רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה.

אמנת רומא, עליה חתמה ישראל, מביעה את הסכמת מדינות העולם להסדרי המסגרת להקמת בית הדין הבינלאומי, אולם אין בה כדי לצרף את המדינות החתומות כחברות בבית הדין. לצורך חברות בבית הדין על המדינה החותמת לאשרר את חתימתה. אקט זה מעולם לא נעשה על ידי ישראל, כמו גם על ידי ארצות הברית, רוסיה, אוסטרליה, ברזיל, מקסיקו ומדינות אחרות.

ביום שבו שודרגה הרשות הפלשתינית באו”ם וקיבלה מעמד של מדינה משקיפה, היא הכריזה על כוונתה לפנות לבית המשפט הבינלאומי בהאג ולהתקבל שם כחברה על מנת שתוכל לתבוע את ישראל בגין פשעי מלחמה. שנה קודם לכן היא ניסתה לפנות אל בית המשפט הבינלאומי, אבל הבקשה שלה נדחתה משום שלא היה לפלשתינים מעמד של מדינה.

בית הדין קבע כי על מנת להתקבל במעמד של חברה בבית הדין, על הרשות הפלשתינית לקבל מעמד מסוים של מדינה. מאז שדרוג מעמדם המדיני, לפחות באופן סמלי, שולפים הפלשתינים את נשק בית הדין בכל פעם שהשיחות עם ישראל עולות על שרטון, ומאיימים שיאשימו את ישראל בפשעי מלחמה אם השיחות תיפסקנה.

דרשן-לייטנר אינה מתרגשת מן האיומים. “ברגע שהם מתקבלים כחברים בבית הדין הפלילי בהאג הם מקבלים עליהם את סמכות בית הדין. הסמכות היא דו-כיוונית – הם יכולים להיות תובעים, אבל הם יכולים גם להיות נתבעים. הפשעים שבהם הם מואשמים חמורים יותר ממה שהם טוענים נגד ישראל.

האינתיפאדה מהווה רצח עם; ירי לעבר אנשים חפים מפשע נקרא מעשה השמדה המוני; השיטתיות שבה הם פועלים – לא רק ירי הקסאמים אלא גם הפיגועים עצמם – מהווה פשע בינלאומי שהאחראים לו הם אלה ששילחו את המחבלים ושהורו להם לכוון את נשקם נגד אוכלוסיה אזרחית”.

לדבריה, הארגון הצליח במקרים רבים להשיג הוכחות וראיות ביחס לאחראים לפיגועים. “החומרים שיש בידינו מוכיחים חד-משמעית מי עומד מאחורי הפיגועים השונים. הצלחנו למפות את פיגועי הטרור ולדעת מי ביצע את הפיגוע ומי אחראי לו”. עם זאת, עד עתה לא הצליחו בארגון לשייך אחריות ישירה ליו”ר הרשות, אבו-מאזן. “הוא מנקה את עצמו ופועל בצורה מתוחכמת. הוא לא כמו קודמו בתפקיד, יאסר ערפאת, שהיה מעורב בפעילות. אבו-מאזן לא הורה על תשלומים ולא הורה על פיגועים”.

אז מי אחראי לפיגועים?
“המפקדים הבכירים. אני לא רוצה להיכנס כרגע לשמות כדי שלא ירדו למחתרת, אבל אני חושבת שהם עצמם יודעים במי מדובר. ראשי המנגנונים וראשי הכוחות הם הבכירים שיואשמו בפשעי מלחמה. בנוסף לכל אלה יש את ראשי החמאס. איסמעיל הנייה ויתר מנהיגי החמאס, אחראים ללא ספק לירי הרקטות מעזה מדי יום ביומו לעבר אוכלוסייה אזרחית”.

 עד היום הגיעו לידי ‘שורת הדין’ מאות עדויות, חלקן קורעות לב, של נפגעי טרור. ניתן למצוא שם נפגעי הלם שראו גופות מרוטשות בפיגועים, ולצדם אנשים שנפגעו בגופם בפיצוצים ובדקירות. גם מקומם של נפגעי ירי הרקטות בדרום הארץ לא נפקד מן הרשימה. “אנחנו חייבים לשייך את הפיגוע לאחראים”, מבהירה דרשן-לייטנר.

“גם אם מדובר בסיפור קורע לב, כל עוד אין לנו מידע על האחראים לו, לצערנו לא נוכל להשתמש בו. זו עבודה מאוד מורכבת וקפדנית. אנחנו נלך רק עם דברים מבוססים. לשמחתנו, או לצערנו, יש הרבה כאלה”. על משימת ניתוח הנתונים מופקד צוות של שני עורכי דין, מתוך עשרת עורכי הדין השכירים של ‘שורת הדין’. הם מסתייעים בעשרות מתנדבים שרובם סטודנטים למשפטים.

אבל איך מקבל ארגון, שאיננו ממשלתי, מידע שלעתים הוא מסווג וסודי? לשם כך עלינו לעשות קפיצה קטנה לחו”ל, אל מסמכי ‘ויקיליקס’. מסמך שנשלח מהשגרירות האמריקנית בישראל בשנת 2007 ציין כי דרשן-לייטנר אמרה לדיפלומטים אמריקנים כי במקרים רבים היא קיבלה מידע מגורמים רשמיים בממשלת ישראל, וכי בשנות הפעילות הראשונות של ארגונה – קיבל הארגון הכוונה מן הממשלה הישראלית באלו תיקים לעסוק.

באותו מסמך צוטטה לייטנר כמי שאומרת כי המחלקה המשפטית של המועצה לביטחון לאומי של ממשלת ישראל רואה בשימוש במשפט האזרחי אמצעי לפעולות שמדינת ישראל איננה יכולה לעמוד מאחריהן באופן רשמי. עוד נטען כי דרשן-לייטנר ציינה שמות של גורמים במועצה לביטחון לאומי ובמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים העומדים איתה בקשר.

דרשן-לייטנר מצדה מאשרת את הדברים. “הפעילות שלנו התחילה בתחילת האינתיפאדה, כשנלחמנו במימון הטרור באמצעות בתי המשפט. מערכת הביטחון ראתה אז שמאבק בדרך של עצירת הזרמת הכספים עשוי להיות אפקטיבי. הם ישבו אצלנו כדי לנסות לראות אם אנחנו יכולים ללכת בעקבות העברות כספים שהם עלו עליהן, כמו למשל נכסים וחשבונות בנקים של הבנק המרכזי של איראן שנמצאים במדינות מסוימות, והאם נוכל לעקל אותם בעקבות פסקי הדין שניתנו נגד איראן”.מי זה הם? המוסד?
“כן, אפשר לומר. אבל לא רק. זה צוות מיוחד שהוקם במועצה לביטחון לאומי. הרבה מהפעילות שלנו בוצעה ונעשתה על פי בקשות של כוחות הביטחון”. לדברי דרשן-לייטנר, גם המאבק במשט לעזה, שארגון ‘שורת הדין’ היה שותף לו, נעשה בתיאום מלא עם משרד ראש הממשלה ועם חיל הים.

“יזמנו פניות לחברות הביטוח הימי”, מספרת דרשן-לייטנר, “והזהרנו אותן שהן מספקות ביטוח לסייעני טרור, שכן מטרת המשט היא לסייע לחמאס, המוכר כארגון טרור הן בישראל, הן בארצות הברית והן באירופה. חברות הביטוח ציינו שהן יבטלו את הביטוחים של הספינות אם ניתן להם את מספרי הרישוי של הספינות. לנו לא היה מידע על מספרי הרישוי וקיבלנו את האינפורמציה מחיל הים. העברנו לידי חברות הביטוח את מספריהן של שש מתוך 15 ספינות שאמורות היו לצאת.

“אחר כך התייעצנו עם חיל הים ונאמר לנו שניתן ללכת גם בעקבות חברת התקשורת הלוויינית שמשרתת את הספינות. שירותים אלה סופקו על ידי חברת ‘אימרסט’ מדובאי, שיש לה גם משרדים בלונדון. הגשנו נגד ‘אימרסט’ בקשה לצו מניעה זמני שלא תספק שירותים לווייניים לספינות. ואכן, ה’מאווי מרמרה’ ביטלה בסופו של דבר את ההשתתפות שלה במשט השני, ב-2011, בגין העדר ביטוח ובעיות תקשורת אחרות. אחר כך היו כל מיני פניות וקשרים עם משרדי עורכי דין ביוון, שנרקמו בסיוע משרד ראש הממשלה, בניסיון לנקוט שם באמצעים נגד הספינות”.

מדוע ממשלת ישראל נזקקת לשירותים שלכם?
“ממשלת ישראל אינה יכולה לתבוע ארגון טרור או מדינה תומכת טרור. יש לה מגבלות, אמנות בינלאומיות שהיא חתומה עליהן, יחסי חוץ שהיא צריכה לקחת בחשבון ואינטרסים פוליטיים. ממשלה שתתבע את הרשות הפלשתינית לא תוכל אחר כך לחזור בה בגלל שהרשות הפלשתינית היא פרטנר למשא ומתן. זה לא אומר שהמדינה לא יכולה להקים גוף כמו שלנו כדי שישמש לה כזרוע, ולהרחיק את עצמה ממנו. בהעדר גוף כזה, היא פונה אלינו”.

כששר נכנס לעניין
השבוע פרסם שר הכלכלה, נפתלי בנט, מאמר ובו קריאה ליזום תביעה בהאג נגד ההנהגה הפלשתינית בגין ביצוע פשעי מלחמה. “יש שתי עילות לתביעה”, כתב בנט. “הראשונה – הרג וטרור חפים מפשע. הפלשתינים יורים בכוונה תחילה אלפי רקטות על בתי ספר, בתי חולים וגני ילדים.ירי מכוון על מנת לפגוע באזרחים הוא פשע מלחמה מובהק. עילה שנייה היא ההסתה לטרור ועידודו, שיוצאים כל יום מרמאללה. כל חודש הרשות הפלשתינית מעבירה תשלומי פנסיה וקצבאות לרוצחי ילדים ונשים שמדינת ישראל שיחררה ולאלה שיושבים עדיין בבתי סוהר. הם אומרים למחבל – לך תהרוג יהודי, ובמקום שאשלם לך לפני, תקבל את ההטבה אחרי. זהו עידוד טרור. זוהי הסתה”.

אך מסתבר שבנט לא רק מדבר. ממידע שהגיע לידינו ונחשף כאן עולה כי בנט הוא שעומד מאחורי הקמפיין של ‘שורת הדין’. זאת, ללא כל תיאום עם משרד ראש הממשלה ועם הגורמים האחראים לטיפול המדיני בסוגיית בית הדין הפלילי הבינלאומי.

“אנחנו נקראנו על ידי נפתלי בנט לסייע בנושא הזה”, מגלה דרשן-לייטנר. “אין הרבה ארגונים שעושים את זה. אין בכלל אנשים שעושים את זה. ידענו לקרוא את הבעיה מראש, ואני שמחה שקברניטי המדינה מבינים שמדובר באיום ממשי ומקווה שהם יהיו מוכנים להירתם למאמץ שלנו”.

בסביבתו של השר בנט מאשרים את הדברים. “למדנו את הנושא והגענו למסקנה שצריך להתחיל להיערך לקראת האפשרות שגם מדינת ישראל או ארגון בעידוד או בשם המדינה יפעל בזירת בית הדין הפלילי הבינלאומי. נפגשנו עם משפטנים שמתמחים בתביעות בבית הדין הבינלאומי ובמשפט בינלאומי ועם ארגונים בישראל ובארצות הברית, וחיברנו אותם למשפטנים וביקשנו מהם להכין תשתית לקראת האפשרות של פעילות בהאג”, נמסר. עוד נאמר בתגובה כי כששר בכיר נכנס לעניין, “הוא מביא איתו גם מעמד וגם מידע”.

“אנחנו רוצים שיהיה ברור לפלשתינים שגם הם עלולים לשלם מחיר על הפעילות בהאג”, המשיכו בסביבת בנט. “גם נגדם אפשר להגיש תלונות, ואלה יכולות להתפתח לתביעה נגד ההנהגה הפלשתינית בגין פשעי מלחמה. אנחנו לא באים להחליט בשם ממשלת ישראל. ממש לא. הכוונה היא להכין את כל התשתית למקרה שתתקבל החלטה לפעול”.

גורם מדיני בימין טוען כי ניתן לראות פער בין האיום הפלשתיני לבין רמת ההיערכות של הגורמים הרשמיים במשרד החוץ בנושא. “בשנה האחרונה אין על ישראל איום צבאי כזה או אחר, ומצד שני כל הזמן מדרבנים אותה לוויתורים כדי שהפלשתינים יסכימו לשבת לשולחן המשא ומתן. טוענים שצריך את המשא ומתן בגלל יוזמות BDS שמכניסות הרבה אנשים לאטרף. לכן חשוב להכניס את הדברים לפרופורציות ולזכור שיש מה לעשות”.

לעומת זאת, גורם מדיני אחר טוען שהצעדים שבהם נוקט בנט הם אימפולסיביים ולא חכמים. “הזירה הדיפלומטית צריכה להתנהל בחוכמה. לא מספיק להיות צודק, צריך להיות גם חכם. בנט רוצה להיות גיבור גדול ולהרוויח עוד כמה נקודות בציבור הישראלי, אבל הוא יכול להכניס אותנו לצרה צרורה.

התביעה בהאג קיבלה המון תביעות פרטיות נגד ישראל. עכשיו בא בנט ואומר שאנחנו נגיש תביעות פרטיות נגדיות כי ישראל אינה יכולה להגיש תביעות כמדינה. תחשוב מה יקרה אם התובע יאשר את התביעות שלנו, מה זה יעשה לתביעות הפלשתינים. זה מהלך שיכול להביא עלינו אסון. כל בית שייבנה מעבר לקו הירוק יגרור אחריו גל של תביעות”.

 הגורם הרשמי שאמור לטפל בסוגיית בית הדין הבינלאומי בהאג הוא המחלקה המשפטית במשרד החוץ. בשנה החולפת היה משרד החוץ משותק באופן חלקי עד מלא בשל עיצומי העובדים שהסתיימו רק לאחרונה. ניסיון לברר היכן עומדים הדברים בגזרת משרד החוץ נתקל בחומה של שתיקה.

סגן שר החוץ, זאב אלקין, סירב להתראיין לכתבה בטענה כי בימים אלה ממש מתנהלת פעילות בנושא וכי מוקדם לדבר עליה באופן גלוי. ואולם, מפעילותם של השר בנט וארגון ‘שורת הדין’ נראה שבימין לא ממש מחכים למחלקה המשפטית של משרד החוץ.

הטענה העיקרית שמעלים גורמים בשמאל נגד המעורבות הממשלתית בפעילות ארגון ‘שורת הדין’ מתייחסת להגדרתו כ-NGO, ארגון שאינו ממשלתי המקנה לו מעמד מסוים. לטענתם, מדובר בסוג אחר של ארגון – GONGO – Government Operated Non-Government Organization – ארגון המתחזה לעמותה עצמאית אך מקבל תמיכה והנחיות מן הממשלה. כמובן שלשיוך פעילות ארגון מסוים הפועל בזירה הבינלאומית עם ממשלה מסוימת ישנן משמעויות מדיניות והסברתיות כבדות משקל.

המשפטן והדיפלומט אלן בייקר, שכיהן בעבר כשגריר ישראל בקנדה וכיועץ המשפטי של משרד החוץ, ומי שהשתתף מטעם ישראל במשא ומתן על חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי, טוען כי הפנייה הפלשתינית למוסדות הבינלאומיים שנעשתה בשבוע שעבר לא אמורה לעורר חששות מיוחדים.

“מי שמציג את הפנייה הפלשתינית לבית הדין הבינלאומי כאפשרות שעומדת בפתח לא מבין כלום”, אומר בייקר. “אלה אנשים שפשוט לא יודעים מהו בית הדין הפלילי הבינלאומי ולא מבינים שזה בית דין שמבוסס על מדינות. כשאני אומר מדינה, אני לא מתכוון למדינה סימבולית שהאו”ם הכיר בה ושהיא כאילו מדינה, אלא במדינה של ממש – עם שטח ועם ממשלה ועם יכולת קיום התחייבויות בינלאומיות. גם אותן 15 האמנות שעליהן חתמו הפלשתינים מחייבות שרק מדינות יהיו חברות בהן”.

אז איזה תוקף יש לחתימה של הפלשתינים?
“לדעתי זה בלוף אחד גדול. בלוף של יח”צנות. והישראלים קונים את זה, כולל ממשלת ישראל וכולל שר החוץ שהתראיין ואמר שהוא דורש שהפלשתינים יחזרו בהם מהדבר הזה”.

אין משמעות לקבלת המסמכים הפלשתיניים על ידי שליח האו”ם?
“הפלשתינים כתבו מכתב לאו”ם, וברור שבאו”ם קיבלו אותו והעבירו אותו הלאה. אבל באו”ם לא רשמו את הפלשתינים באופן אוטומטי כמדינות שחברות באמנות האלה. זאת התחלה של תהליך, שבראשיתו יצטרך כל ארגון וארגון להחליט אם הוא מוכן לקבל גוף שאינו מדינה אמיתית ושאינו מסוגל למלא את ההתחייבויות הכלולות באותה אמנה”.

בומרנג משפטי

בייקר, המכהן כיום כמנהל המכון לדיפלומטיה ציבורית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מודה כי בפוליטיקה הבינלאומית ישנן קואליציות שונות וכי קיים רוב אוטומטי באו”ם לטובת הפלשתינים. עם זאת, הוא מעיר, יהיה זה מנוגד לאינטרס של הפלשתינים להצטרף באופן ממשי לכל האמנות הללו.

“יכול להיות מצב שבו הרשות הפלשתינית תתקבל כחברה בחלק מהאמנות שעליהן היא חתמה. אבל אז יהיה מצב מאוד מעניין, שכן אחת האמנות, לדוגמה, היא האמנה נגד שחיתות.

הפלשתינים יצטרפו אז למאבק הבינלאומי נגד שחיתות בעוד שאצלם השחיתות וחשבונות הבנק הפרטיים של בכירים באירופה הם דבר ידוע. הם רוצים להצטרף לאמנת ז’נבה, אבל המשמעות היא שהם יהיו אחראים לכל טיל שיוצא מעזה לכיוון ישראל. אפשר לקחת את כל האמנות שעליהן הפלשתינים חתמו ולהראות שהם כנראה עוד לא תפשו מה הם עשו. זה יכול לחזור אליהם כמו בומרנג”.

בייקר מוסיף כי בכל מקרה של תביעה אישית בבית הדין הפלילי הבינלאומי, הפלשתינים יצטרכו קודם כול להוכיח שתביעה נגד בכיר ישראלי אינה קנטרנית, ושהישראלים לא טיפלו בעברות שעליהן מדובר בכלים המשפטיים המקומיים שלהם. אחר כך יהיה צורך להוכיח שהעברה בוצעה, ולהביא ראיות ועדים. זוהי רק התחלה של תהליך ארוך מאוד, וספק רב אם הם יהיו מסוגלים לקדם את זה. המסקנה שלו, כאמור, היא שמדובר “בבלוף יח”צני אחד גדול”.

“בנוסף לכל הדברים הללו”, מדגיש בייקר שנכח בעבר בצמתים דיפלומטיים רגישים ביותר, “על פי הסכמי אוסלו יש איסור מוחלט לחתום על הסכמים בינלאומיים. החתימות של הפלשתינים הן למעשה הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, שמעמידה בפני ממשלת ישראל את האפשרות, אם תרצה, להחליט שבגלל שהפלשתינים הפרו את ההסכם אנחנו רואים את ההסכמים האלה כבטלים ולעשות כל מיני פעולות חד-צדדיות משלנו”.